פרשת כי תצא – כנפשך שבעך

דברים

כי תצא

כנפשך שבעך

כאשר דנה התורה ביחסי עובד ומעביד היא קובעת את ההלכה הבאה

כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן: כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ

חז"ל פירושו את הדין הזה כמתייחס למקרה שבו הבא בכרם רעו או בקמתו, איננו מבקר סתמי, אלא פועל שנשלח על ידי בעל הבית לעבוד שם. במקרה כזה, ורק במקרה כזה, מותר לו לאכול מן הפירות, אך לא לקחת מהם לביתו.

מהו טעם לדין הזה ? מדוע מאפשרת התורה לפועל לאכול מרכושו של בעל הבית ? בתשובה לשאלה זו, מצאנו שני כיוונים הפוכים. בעל ספר החינוך (מצווה תקעו) אומר על מצווה זו:

משרשי המצוה ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת ה' עליהם. ובאמת שהדקדוק עם הפועל שלא יאכל באשר הוא עמל בעודו הוא עמל בדבר, וכל שכן כשהן עושין בגדולי הקרקע שהאדם שמח בו בברכת השם אשר נתן לו, שיש הוראה בזה על הנבלה ועל המזג רע מאוד, וכבר כתבתי כמה פעמים שהמארה והרעות ידבקו ברעים, והטובות בטובים מין במינו.

לפי ההסבר של ספר החינוך, מטרתה של המצווה הזו היא לחנך את בעל הבית, ולהרחיק אותו מן המזג הרע של הצייקנות. מי שאינו יכול לוותר על כמה פירות שיאכלו בזמן שהפועל שלו עושה מלאכה, ועיניו כלות, מעיד על תכונה רעה וקטנונית בנפש, ואף מטפח אותה. מן הצד האחר, לא צריך להגזים. אם יותר לפועל לקחת גם לביתו, עלול בעל הבית להישאר ללא סחורה.

לעומתו, מפרש רבנו בחיי פירוש מכיוון הפוך:

ואל כליך לא תתן. זה יהיה גזל, והתורה לא התירה אלא כנגד הנפש המתאוה, כי כיון שהוא מתעסק וטורח בפירותיו אם לא היה לו אפשר לאכול בהיתר יאכל באסור, ולכך התיר "כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ" כענין שכתוב: (משלי יג, כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ", והוא הדין בקמה שיקטוף בידו מלילות אבל חרמש לא יניף.

לפי פירוש זה, מטרת המצווה אינה בעל הבית, אלא דווקא הפועל. התורה מודעת לקושי העצום שיש לפועל, למנוע עצמו מלטעום מן הפירות שבהם הוא מתעסק. עד כדי כך גדול הקושי, שהחשש הוא שגם אם יהיה הדבר אסור, הפועל לא יעמוד בו.

אם יפול הפועל, לתוך הבור של גניבת דבר מועט מבעל הבית, הוא עלול להמשיך בכך וליפול עוד ועוד, כאשר הוא מבין שאין הבדל עקרוני בין רב למעט. אך אם נתיר לו את השימוש בדבר מועט של בעל הבית, הוא לא ירגיש שכבר נכנס להגדרה של גנב, ולא יגיע לדברים חמורים יותר[1].

האם שני הפירושים האלה חלוקים ? לאו דווקא. יתכן שהתורה מסתכלת על שניהם במבט כולל אחד. שלמה המלך אומר בספר משלי – כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם, כלומר כמו דמותי המשתקפת במים אליהם אני מביט, כך גם התייחסותי לאחר, משתקפת בהתייחסותו אלי. בעל בית שידקדק עם עובדיו כחוט השערה ויגביל אותם מהנאה מועטת בעוד הוא נהנה הנאה מרובה מפרי עבודתם, ייצור במו ידיו את הרצון שלהם להזיק לו, ולהנות מרכושו, אולי אף באיסור. דווקא הנדיבות שהוא יפגין כלפיהם, תביא אותם להעריך אותו ולהסתפק במה שהוא מתיר להם, ולא יותר מכך. כך מלמדת אותנו התורה, כי הנדיבות הקטנה עשויה לחסוך בהמשך נזקים גדולים, ולהביא לשיתוף פעולה יעיל וטוב בין הדרגים.

שבת שלום

יעקב (יוקי) מאיר

 

 

[1] יש לציין ששיקולים מסוג זה הם מורכבים מאוד, ולא פשוט בכלל להתיר דבר אסור אחד כדי למנוע דבר אחר.

כתיבת תגובה

Item added to cart.
0 items - 0