פרשת מקץ וחנוכה

בראשית

מקץ וחנוכה

לשנה אחרת קבעום

בשבוע זה הלך לעולמו תלמיד חכם, מנהיג ציבור בן 104 – הרב אהרן יהודה ליב שטיינמן. לא נספיד אותו, גם מכיוון שאין לי ההכרות המספיקה לעשות כך, וגם מכיון שביקש בצוואתו לא לעשות כך, כהמשך לחיים מאוד צנועים שחי.

כמה דקות לפני ההודעה על פטירתו, עלה לשידור ברשת ב', אחד מן הרופאים המטפלים בו, אדם שאיננו דתי, לפי דבריו, ואמר עליו כמה מילות הערכה. המראיין, שאל אותו שאלה מעניינת – לפני הרב שטיינמן,  הנהיג את אותו הציבור הרב אלישיב, שנפטר בגיל 102, ולפניו הרב ש"ך שנפטר בגיל 102 גם הוא – איך קורה שאנשים שמנהיגים את הציבור החרדי ליטאי זוכים כולם לגיל מופלג שכזה.

את התשובה שענה המרואיין, נדחה לעוד כמה שורות, אך בינתיים נעבור לעניין אחר.

במשך אלפי שנים אנו מדליקים נרות, ואומרים הלל ועל הניסים, לזכר המאורעות שקרו באותה החנוכה שנת ג' תקצו' (164 לפני ספירת הנוצרים). סביר להניח שיש רבים החושבים, שהחג הזה נחגג מייד לאחר נס הנצחון, טיהור המקדש, ונס פך השמן. אלא שלא כך עולה מהתלמוד:

שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. (שבת כא:)

כלומר, לפי חז"ל, קביעת החנוכה לחג, הלל והודאה, לא התבצעה באותה השנה, אלא בשנה אחרת. קשה לדעת מהי שנה אחרת, שנה אחת אחרי, או אולי שנים רבות אחרי המאורעות.

ומדוע ? יש כאן כנראה תפיסה, שהבנת משמעות המאורעות, אורכת זמן, זה לא יכול להיות מהר – כאן ועכשיו. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בקביעת חג לדורות בלוח השנה, שצריך פרספקטיבה של זמן כדי להיות בטוחים במשמעות המאורע, ובצורת ההנצחה.

כך גם בפרשת השבוע שלנו, או מדוייק יותר בסדרת פרשות השבוע שלנו שהתחילה בוישב, ותסתיים בויחי. כל מי שהיה עסוק באותו הסיפור, יכל לראות את ההווה, ולפעמים לצפות גם בצורה מסויימת את העתיד. האחים הזורקים את יוסף לבור, וכנראה גם יוסף עצמו, אינם מודעים לכך שבמעשה זה הם מכינים את הפגישה שלהם בעוד 22 שנים, כאשר יוסף יהיה במעמד של שליטה של מצרים, והאיש שהציל אותה ואת העולם מרעב. רק שנים אחר כך, יכלו האחים להבין את משמעות המאורעות שבהם היו שותפים, ולהם היו אחראיים – לא כאן ועכשיו.

ובחזרה לרבנים שטיינמן, אלישיב וש"ך – הרופא המרואיין, פנה אל המראיין והציע לו להחליף את הכיוון – לא מנהיגי הציבור הליטאי זוכים לאריכות ימים, אלא רק אלו שזוכים לאריכות ימים הופכים להיות מנהיגי הציבור הזה.

לפי זה, לכאורה, אין כאן שום חידוש, זה פשוט מקרי – מי שזכה להגיע לגיל מופלג, יזכה גם להנהיג, אך באמת יש כאן חידוש גדול – משתקפת כאן תרבות שמעריכה את נסיון החיים ואת המתינות. לא – העולם שייך לצעירים, אלא כדברי חז"ל (באבות דרבי נתן, נוסחא ב פרק לא, ועוד):

אם יאמרו לך הילדים נלך ונבנה בית המקדש אל תשמע להם ואם יאמרו לך הזקנים בוא ונסתור בית המקדש שמע להם. מפני שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין.

צריך כמובן לבחור זקנים, בעלי חכמת חיים, שאינם מאבדים קשר למציאות, אלא הולכים ומשתבחים בה, אבל משנמצאים אנשים כאלה, הרי שנסיון החיים שלהם הוא דבר שאין לו תחליף.

שבת שלום

יעקב (יוקי) מאיר

כז' כסליו תשעח', רעננה

כתיבת תגובה

Item added to cart.
0 items - 0