פרשת וארא – מקוצר רוח ומעבודה קשה

שמות

וארא

מקצר רוח ומעבודה קשה

לפני כמה שנים, קיבלתי זימון לאימון במסגרת יחידת המילואים שלי. כאשר היגענו, חשפו בפנינו את אחד מן הפיתוחים החדשים והמתוחכמים – הGPS. למי שעדיין לא יודע, זהו מכשיר המזהה את המיקום של האוחז בו, ויכול גם לציין לו את הכיוון של היעד שאליו הוא צריך להגיע.

המחשבה שלנו הייתה שבדרך זו נפתרו כל הבעיות של הניווטים, אין צורך יותר לחשוב על כלום, המכשיר יורה על הכיוון, ואנחנו נצעד אליו בבטחה. מהר מאוד התברר שהמכשיר אכן עוזר, אך אי אפשר להשתמש בו בלי לחשוב. מי שמתחיל ללכת בקו ישר, לפי הכיוון שאותו מורה המכשיר (או בעגה הצבאית – דוּךְ), עלול למצוא את עצמו מול הר קשה לטיפוס, או מול תהום וכדו'. אין אפשרות ללכת בקו אווירי ישר, צריך לדעת לפעמים שהדרך תהיה מלאה פניות.

אולי כך הרגיש משה, בסוף הפרשה של השבוע שעבר ובתחילת פרשת השבוע שלנו. משה ואהרן מגיעים אל העם, ומוסרים לו את דברי ה'. התגובה שהם מקבלים, בפרשת שמות היא:

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ

מכאן נראה שהכל כבר סלול, אין צורך יותר לשכנע את בני ישראל, והדרך אל הגאולה עוברת בקו ישר ומהיר.

אך כאשר משה מגיע לבני ישראל בפרשת וארא, הוא זוכה כבר לתגובה אחרת, או אולי מדויק יותר לחוסר תגובה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה

מה קרה לנו כאן ? כיצד עוברים בני ישראל ממעמד של מקשיבים נלהבים למעמד של אדישות למסר ? ניתן כמובן להסביר זאת על ידי העבודה הקשה יותר שהוטלה עליהם על ידי פרעה, כתגובה לדברי משה הראשונים. אך זה אינו מסביר עדיין את השמיעה הראשונה, שהרי מצרים לא הייתה גן עדן לפני שהגיע משה, והתורה מעידה על כך במילים מפורשות:

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה

ניתן אולי להסביר את ההבדל בין המסר של משה בפרשת שמות לבין המסר של משה בפרשת וארא, על ידי תיאוריה פסיכולוגית מפורסמת בשם "פירמידת הצרכים" של הפסיכולוג היהודי אמריקאי – אברהם מאסלו.

לפי התיאוריה הזו, ישנו מדרג של צרכים, מן הנמוך ביותר אל הגבוה ביותר. בבסיס נמצאים צרכים ראשוניים מאוד כגון אכילה, שתיה, שינה וכדו'. מעליהם צרכים של בטחון, מעליהם שייכות, זהות ואהבה, ובקצה הפירמידה הצורך במימוש עצמי.

מאסלו קבע, שאין אפשרות לעלות לצורך גבוה יותר בלי לספק את הצורך הנמוך יותר. אדם שמתמודד עם בעיות של רעב, למשל, לא יהיה מסוגל לנסות ולמצוא אהבה. מי שחש חוסר בטחון, לא יחפש כבוד, וכדו'.

ועכשיו נעשה השוואה בין המסר של משה לבני ישראל בפרשת שמות, לבין המסר שלו בפרשתנו:

בפעם הראשונה המסר הוא פשוט:

"ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש", או במילים פשוטות – הסבל נגמר, ואתם עוברים למקום טוב יותר.

בפעם השניה המסר הוא מורכב הרבה יותר:

והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים: ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים: והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה':

בצד ההצלה מן הסבל, מדובר כאן על היחסים העתידיים בין הקב"ה ובין עם ישראל, ועל ארץ ישראל במובן של ברית אבות (ולא סתם ארץ זבת חלב ודבש).

זהו מסר שעם הנתון במצוקה קיומית, אינו יכול לשמוע. על מה אתה מדבר איתנו, משה, כאשר אני רועד מפחד השוט המונף עלי, וממכסת הלבנים שעוד לא השלמתי.

משה לומד כאן שיעור חשוב מאוד בהנהגת הציבור – המנהיג חייב לדעת שהניסיון לקפיצת הדרך והגשמה של האידיאלים הגדולים, תוך התעלמות מן הצרכים הפשוטים, והלא חשובים לכאורה, נועד לכישלון. הדבר נכון כמובן, בכל רמה של הנהגה – ומצוי בפרט בהורים כלפי ילדיהם. למשל הורה הממהר להוציא את הילד מן הבית גם אם הוא לא לבוש כראוי ליום חורף כדי שלא יאחר לשיעור, או לומד איתו עד מאוחר בלילה כדי שישלים חומר וכדו'.

יש להיזהר מדילוג על הפרטים הקטנים, כדי לקצר את הדרך אל התהילה.

שבת שלום

יעקב (יוקי) מאיר

כתיבת תגובה

Item added to cart.
0 items - 0