פרשת יתרו – לדרוש אלהים

שמות

יתרו

לדרוש א-להים

כהתלמוד (בסוף מסכת תמיד) מספר על ביקורו של אלכסנדר מוקדון, המלך היווני שכבש כמעט את כל העולם העתיק, במדינה בשם קציא. אלכסנדר, היה עסוק בלמידת תרבויות חדשות, והתעניין במערכת המשפטית שלהן. לפי הסיפור שם, באו שני אנשים אל מלך קציא, וביקשו ממנו לדון בסכסוך ממוני ביניהם: האחד קנה מאת האחר חורבה, ולאחר זמן מצא בה מטמון רב ערך. הויכוח היה, מיהו בעל המטמון – הקונה כיוון שקנה את החורבה ואת כל תכולתה, או המוכר, מכיוון שהעסקה לא כללה את המטמון שלא היה ידוע לאף אחד מן הצדדים. הסיפור נשמע מוכר ממקרים רבים אחרים של סכסוכים, אלא שיש בו צד מפתיע ביותר. אך לפני שנחשוף אותו, נעבור לפרשת השבוע.

יתרו, חותנו של משה רבנו, מגיע לבקר אותו, וכבר בבוקר למחרת הוא מעביר ביקורת על חתנו:

וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם, וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב: וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב ?

משה עונה לו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ: כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים: כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱ-לֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו:

לכאורה, אין כאן שום תשובה לשאלה. חותן משה ידע היטב מה משה עושה, ולא שאל "מה אתה עושה" אלא "מדוע". מהי תשובתו של משה לשאלה הזו ?

בספר "מלא העומר" של רבי אריה ליב צונץ, מופיע פירוש מעניין לשאלתו של יתרו, ותשובתו של משה: יתרו ידע, שכאשר יושבים דיינים בדין, מתקבלת ההכרעה על פי רוב דעות. במקרה בו יושבים שלשה דיינים ויותר, אין דרך לבעלי הדין לדעת מה הייתה דעתו של כל דיין, והאם הוא החליט בעדם או נגדם[1]. לעומת זאת, כאשר יושבים שניים בדין, ובודאי כאשר יושב יחיד, בעלי הדין יכולים לדעת בוודאות מה הייתה דעתו של הדיין, והם עלולים לכעוס, אם הוא פסק נגדם.

יתרו שאל את משה: מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ בדין, כך שכל אחד יוכל לדעת אם פסקת כנגדו ?!

תשובתו של משה הייתה – כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים ! כלומר, בעלי הדין אינם באים לפני כדי לנצח את הצד הנגדי, אלא כדי לדעת מהי האמת, וכיצד פוסקת התורה בקשר לסכסוך ביניהם. במקרה כזה, אין שום בעיה שהצד ה"מפסיד" ידע את דעתי, מכיוון שגם הוא אינו רוצה להישאר עם רכוש שאינו שלו, והוא ישמח על כך שאפשרתי לו לדעת על כך. תפקידי הוא אם כן: " וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱ-לֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו".

ובחזרה לסיפורו של מלך קציא. שני בעלי הדין שהתווכחו ביניהם, נחלקו אמנם בשאלה מי הוא בעל המטמון, אך כל אחד טען שהאחר הוא בעל הממון, ולא הוא ! מלך קציא פתר את הבעיה בכך שהציע להם להשיא את בנו של האחד לבתו של האחר, ולתת את המטמון כמתנת חתונה. אלכסנדר מוקדון התפלא מאוד, ואמר, שאצלו דין משונה כזה היה נגמר בעריפתם של שני המתדיינים, המבזבזים את זמנו של השופט, ובלקיחת המטמון לאוצר המלך. על כך השיב לו מלך קציא, שאם יורדים גשמים במקומו של אלכסנדר, הרי זה אינו בזכות בני האדם, שדנים לפי חוק מושחת שכזה, אלא כנראה בזכות בעלי החיים.

בני אדם רבים דואגים מאוד לרמת הכשרות של האוכל אותו הם אוכלים, ומוכנים להוציא על כך ממון רב. מה שמלמד אותנו מלך קציא הוא שגם על כשרות הכסף שלנו אנו צריכים להיות מוכנים להוציא ממון, ולבדוק טוב, לא רק כיצד ניתן להרוויח אותו, אלא גם כיצד לעשות זאת ביושר.

שבת שלום

יעקב (יוקי) מאיר

[1] בניגוד למקובל היום, לפי ההלכה היהודית, אסור באיסור חמור לגלות את דעתו האישית של שום אחד מן הדיינים, אפילו לא לאחר שנים רבות.

כתיבת תגובה

Item added to cart.
0 items - 0