פרשת תצווה – על לב אהרן

שמות

תצווה

על לב אהרן

אחד מבגדי הכהונה המרשימים ביותר בהם עוסקת פרשתנו הוא החֹשן. הוא מורכב מארבעה טורי אבנים טובות, המפורטות באריכות. הכהן הגדול הוא הנושא אותו, והתורה רואה חשיבות רבה במיקומו וחוזרת על כך פעמים:

וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד:

כדי להבין את החשיבות במיקום זה, נבאר תחילה את פעולתו של החשן. כאמור לעיל, על החושן ישנן 12 אבנים טובות, ועל כל אחת מהן חקוק שמו של אחד מן השבטים. כאשר נשאל הכהן הגדול שאלה, הוא מתבונן באותיות, והתשובה תופיע באותיות שיזהרו מתוך כל האותיות החקוקות. בצורה כזו מקבל הכהן הגדול מעין נבואה ויכול להעביר את דבר ה' לשואל[1].

האם התשובה היא ברורה ובהירה ? לא כך חשבו חז"ל, והם מספרים לנו על מקרה בו קריאת המסר של החשן השתבשה.

ספר שמואל מספר לנו על חנה, אשת אלקנה שהייתה עקרה. בהיותה במשכן בשילה התפללה לקב"ה וביקשה להיפקד. צורת התפילה שלה הייתה יוצאת דופן (לפחות באותו הזמן):

וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ[2]

עלי מתבונן במחזה המשונה וכתוצאה מכך:

וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ

חז"ל הוסיפו פרט מעניין להבנת המסקנה שאליה הגיע עלי, וכך מצטט אותם הגאון מוילנא[3]:

ושאל באורים ותומים שלו ויצאו בולטים או מאירים האותיות ה' כ' ש' ר' והוא צרפם שהוראתם היא שִכֹּרָה וצירופם באמת הוא כְּשָֹרָה (=כשרה אמנו)

אם כן, התשובה הנכונה הייתה מול עיניו של עלי, אך הוא לא קרא אותה כראוי. ומדוע ? על כך עונים חז"ל בדברים שהם שמים בפי חנה (ברכות לא: בתרגום):

וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי  – לא אדון אתה, אין שכינה ורוח הקודש אצלך, שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות, האם לא ידעת שאשה קשת רוח אנכי ?

מה שהיה חסר אם כן לעלי לא היה בצד השכלי של הפענוח, אלא בהבנת הלב. לו היה מבין את מצבה הנפשי של חנה, היה מצרף את האותיות כיאות. זוהי הסיבה אם כן, שהתורה מדגישה שהחשן צריך להיות על לבו של אהרן, ולא רק על בגדיו.

וכך מובא גם בספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב, סיפור ידוע:

רבי ישראל לונשיץ, רבה של דרוהוביטש, היה מן המקילים בטריפות.  ויהי היום ואשה ענייה באה אליו ובידה תרנגולת שחוטה, שלא נמצאה בה מרה (=ולכן היא טריפה).  טעם רבי ישראל בקצה לשונו את הכבד (=זו הדרך לבדוק מציאות של מרה) ואמר לאשה:

אני איני מרגיש טעם מר.  שמא תטעמי אתּ?

נאנחה הענייה ואמרה: רבי, לי מר גם בלא זה.

נאנח רבי ישראל ואמר: בתי, אם מר לך – כשירה…

בכך, הראה רבי ישראל שגם בפסיקת ההלכה יש להפעיל את הלב …[4]

שבת שלום

יעקב (יוקי) מאיר

[1] חז"ל הוסיפו שכדי להשלים את האותיות החסרות מתוך הא"ב היו כתובים על אבני החושן גם שמותיהם של שלשת אבות האומה – אברהם, יצחק, יעקב, וכן המילים שבטי י-ה.

[2] מכאן נלמדה תפילה בלחש שהיום היא חלק בלתי נפרד מן התפילה.

[3] מתוך מדרש שהוא קורא לו שמואל רבתא

[4] בדיחות אינן מהוות מקור הלכתי בד"כ. אך כאן יש סיפור מפורסם, שכיוונו הכללי נכון.

כתיבת תגובה

Item added to cart.
0 items - 0