ויקרא – לרצונו

ויקרא

ויקרא

לרצונו

ספר ויקרא, אותו אנחנו מתחילים לקרוא השבוע, עוסק בחלקו הראשון בנושא הקרבנות. מי שקורא את הפסוקים הרבים המוקדשים לנושא זה יכול להעלות בעיני רוחו כיצד נראה המשכן או המקדש שהחליף אותו.

המקום נראה כנראה כבית מטבחיים אחד גדול. מילת המפתח כאן היא בשר – והרבה. בהמות, בקר או צאן נשחטות בכל יום, דמם נזרק על המזבח, והבשר (כולו או חלקו, תלוי בסוג הקרבן) נשרף על המזבח.

מה שנכון לכל יום, נכון עוד יותר בזמנים מיוחדים, כמו שלשת הרגלים. בחג הפסח, עולה כל עם ישראל לירושלים, וכל קבוצה שוחטת כבש אחד. המדובר הוא בכמות בלתי נתפסת של דם ובשר.

כל זה יוצר תחושה של מקום פיזי מאוד, שבו החומר נוכח ושולט לחלוטין.

אלא שבהערות קטנות, לעיתים כמעט בלתי מורגשות, עולה תמונה אחרת לחלוטין.

כבר בפסוק הראשון המדבר על קרבן העולה (הראשון ברשימת הקרבנות) אנו קוראים:

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'

קרבן שהוקרב שלא ברצונו של המקריב אותו, איננו נחשב. התנאי הבסיסי והיסודי הוא רצונו של המקריב להקריב את הקרבן[1].

בפרשה הבאה (פרשת צו) הממשיכה את דיני הקרבנות, מצאנו חידוש גדול יותר:

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא

מהו האיסור המדובר כאן ? לכאורה, מי שאוכל מן הקרבן (קרבן שלמים במקרה זה), מעבר לזמן המותר לכך. אלא שלא כך קבעה ההלכה. חז"ל קבעו שאיסור הפיגול חל לא על ידי עשיה (אכילה שלא בזמנה), אלא על ידי המחשבה. כלומר, מי ששחט את הקרבן במחשבה שיאכל ממנו לאחר זמן, הופך את הקרבן לפיגול.

קשה מאוד להסביר על סמך מה פירשו כך חז"ל, עד שנכדו של רשי, הרשב"ם כותב::

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל – חכמים עקרוהו מפשוטו ופירשוהו במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי

גם אם איננו מבינים את הבסיס לדרשה הזו של חז"ל, הרי שהיא מסמלת לנו קו ברור – החשוב במשכן או במקדש, הוא לא הפעולות החומריות לבדן, אלא הרוח העומדת מאחוריהן.

בית המקדש הוא הרוח המניעה את החומר, ומתבטאת בו, ולא סדרה של פעולות חומריות גרידא.

בתקופות מאוחרות בעם ישראל, כאשר החומר האפיל על הרוח, ועולם הקרבנות הפך לטכניקה, במקום לרעיון, הפך בית המקדש למיותר, וגרוע מכך – למזיק לעם ישראל, ולכן נחרב.

אם כן, דווקא במקום הנראה כל כך פיזי, במקום הבשר והדם, האש והחלבים, מבצבצת ועולה התפיסה, שהרוח המניעה היא עיקר התהליך והמטרה של המקדש.

שבת שלום

יעקב (יוקי) מאיר

בהמשך לדברים:

השבוע, נפרד העולם מדמות מיוחדת מאוד, שמלווה אותנו כמה עשרות שנים.

המדובר באדם, שדעותיו האתאיסטיות, אינן מקובלות עלי כלל ועיקר, וגם יחסו למדינת ישראל, לפחות בשנים האחרונות, איננו נכון בעיני.

אך, כתפיסה עליה דיברתי בהזדמנויות קודמות – צריך לשים לב מהו העיקר בדמות הזו, ומהו הטפל.

המדובר הוא בפרופ' סטיבן הוקינג שהלך לעולמו השבוע. הוא היה פיזיקאי תאורטיקן, וגם מחבר של ספרים רבים, ובהם המפורסם ביותר – קיצור תולדות הזמן.

אך המאפיין הבולט ביותר שלו היה היחס בין חומר לרוח.

הוא חלה בגיל צעיר מאוד בALS או מחלת לו גריג. זו אחת מן המחלות הנוראות ביותר, בה הגוף מפסיק לתפקד שלב אחר שלב, אך המח נותר צלול.

תוחלת החיים שנובאה לו הייתה שנים ספורות. הוא החזיק מעמד כ50 שנה.

אך המפעים ביותר הוא, שעל אף נכותו הקשה, הוא המשיך לעבוד וליצור, לחשוב ולהתקדם בצורה מעוררת התפעלות.

במקום לשקוע ביאוש על מר גורלו, מה שהיה בהחלט צפוי במקרה כזה, הוא שקע בלימוד, יצירה ועשיה, שהביאו לו פרסום עולמי.

אני חושב שיש כאן אות ומופת לכל המין האנושי, על היחס בין החומר לבין הרוח, כאשר האחרונה הביסה את הראשון לאורך שנים רבות כל כך.

מורשת שכזו ראויה להערצה, והיא תשאר כאן זמן רב אחרי שגופו כבר לא יהיה קיים.

אני יכול לקוות שעכשיו כאשר הוא כבר מכיר בקיומו של א-להים, הוא הצליח להתפייס איתו ואולי לקבל הזדמנות נוספת.

[1] אמנם, קיימת פרוצדורה של כפיה על הרצון, אך את הדיון עליה, נשאיר לפעם אחרת.

כתיבת תגובה

Item added to cart.
0 items - 0