פרשת שמיני (ויום הזיכרון לשואה ולגבורה) – וַיִּדֹּם

Photo by Rendiansyah Nugroho on Unsplash

ויקרא

שמיני

וַיִּדֹּם

בתחילת הפרשה שלנו, אנו מגיעים ליום של שיא בתולדות עם ישראל הוא היום השמיני. ביום זה מסתיימת תקופת ההמתנה בת השבוע, של אהרן, והוא נכנס לכהן בפועל ככהן הגדול במשכן.

אהרן, ועם ישראל כולו נתונים בציפיה דרוכה לבאות. המתח נובע מכך שעדיין אין זה ברור אם הקב"ה ישרה את שכינתו על המשכן, בעקבות חטא העגל, שבו היו שותפים עם ישראל כולו ואהרן עצמו. אהרן עושה את כל הקרבנות כאשר צווה, ובסופו של התהליך:

וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

השמחה היא עצומה, הקב"ה מקבל את מעשי עם ישראל ברצון ומשרה את שכינתו. ודווקא אז, בשיא השמחה קורה אסון כבד:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה':

מה ניתן לומר בעקבות חזיון נורא כל כך ? כיצד יגיב אהרן ששני בניו מתו ביום שהיה אמור להיות השמח בחייו ? התורה עונה בשתי מילים:

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן

מלבד המקרה הפרטי של אהרן, ניתן ללמוד מכאן כלל למקרים דומים – לא תמיד יש מה לומר, עדיפה שאלה קשה, מתשובה גרועה. אהרן איננו רוצה להסתבך בהסברים שלא יוליכו אל המבוקש, והוא יודע לשתוק, כאשר המחשבה האנושית קטנה מלהסביר.

השבוע, נציין את יום הזכרון לשואה ולגבורה. אם אצל אהרן מדובר על כאב גדול, הרי שכאן אנחנו מדברים על תופעה, שאין לה אח ורע מבחינת הכאב והסבל. היו אנשים רבים שניסו לתת תשובות לשאלה המציקה – למה ? מה הייתה מטרתה של השואה, ומדוע הקב"ה לא מנע אותה.

אצטט כאן שורות מתגובה של הרב פרופ' נריה גוטל (נשיא מכללת אורות באלקנה), על אודות אחד מן ההסברים הללו, בסיפור על הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב:

בלומדי כבחור בישיבת מרכז הרב, הגיע יום אחד רב נכבד, מבוגרי הישיבה, לחדרו של הרב צבי יהודה זצ"ל והביא לו את ספרו החדש אשר זה עתה ראה אור ונושאו 'מועדי ישראל'. הרב, שאהב מאוד את הכותב, קיבלו בחמימות רבה והחל לעלעל בספר החדש, אחת הנה ואחת הנה. ולפתע, בבת אחת השתנה גוון פניו, הוא אחז בספר, טלטלו בחוזקה וצעק בנהמות ליבו, תוך שהוא מכה נמרצות בידו על השולחן ודמעה מבצבצת בזווית עינו: "הקב"ה לא יכול להקים את מדינת ישראל בלי שיהרוג את רבי מנחם זמבה [1] הי"ד?! את רבי אלחנן וסרמן [1] הי"ד?! את מיליון וחצי הילדים?! את ששת המיליונים?!"

המחזה היה קשה ביותר, אפילו לא נעים; מביך. המחבר ניסה להסביר, להצטדק, והרב צבי יהודה קוטע אותו, לא נותן לו להוציא מילה, עד שהלה לקח את ספרו והלך.

הרב צבי יהודה שהיה ציוני נלהב, ואהב את מדינת ישראל, לא היה מוכן לקבל את ההסבר שהשואה נועדה לאפשר את הקמתה של מדינת ישראל. הוא העדיף להישאר בחוסר ידיעה של הסיבה או הסיבות לשואה, ולא לענות תשובה שאיננה יכולה להתיישב על הלב.

מול תופעות בסדר גודל כזה, צריך האדם להיות עניו, ולדעת שלא כל הנהגה של הקב"ה את עולמו יכולה להיות מובנת לנו.

שבת שלום

יעקב (יוקי) מאיר

[1] מגדולי ראשי הישיבות בפולין, שהרב צבי יהודה פגש בו. נרצח בשואה.

כתיבת תגובה

Item added to cart.
0 items - 0