פרשת אחרי מות (קדושים) – בזאת יבא (עם מילות הספד לרב אלישיב קנוהל, והתייחסות לנאום מרים פרץ)

ויקרא

אחרי מות (קדושים)

בזאת יבא

אחד מן התרגילים החשובים, שעוברים תלמידים בשיעורי לשון הוא – תן כותרת ל…

התלמיד מקבל טקסט מסויים, וצריך להמציא לו כותרת.

מהם הכישורים הנדרשים לעמידה במשימה זו ? כמובן שנדרשת כאן הבנה של הטקסט, אבחנה בין עיקר לטפל, יכולת תמצות ועוד. כל אלו נמצאים בתחום הקוגנטיבי.

אך פעמים רבות נדרש עוד משהו, והוא כבר איננו לקוח מן השכל.

קחו לדוגמא את פרשת השבוע. שמות הפרשות שלנו, לקוחות בדרך כלל ממילותיהן הראשונות, ולכן היא נקראת אחרי מות. אך אני רוצה לדבר לא על הפרשה כולה, אלא על החלק הראשון שלה. כיצד נקרא לו ?

נתבונן בפסוק הראשון:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת

נראה שהמילים הבולטות שאותן נוכל לשים בכותרת הן וְאַל יָבֹא …

אם נקרא לה פרשת וְאַל יָבֹא, אנו אומרים בזה, שפרשיה זו עוסקת באיסור הכניסה למשכן.

אך את השם הזה לא מצאתי במקורותינו[1]

לעומת זאת בשו"ת הרשב"א החדשות סימן ק מצאתי[2] כותרת אחרת:

וכי זה אמור בפרשת בזאת יבא אהרן אל הקדש

המילים האלו נמצאות בפסוק הבא בפרשה. ומדוע הרשב"א נותן דווקא אותן ככותרת ? כאן התשובה נמצאת בתחום שבין הקוגנטיבי לרגשי.

הפרשה אכן עוסקת באיסור הכניסה אל הקודש. אך מייד לאחר האיסור הזה, ישנה דרך להיכנס:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה …

יש שיראו כאן את חצי הכוס הריקה – וְאַל יָבֹא, ויבינו שהפרשה עוסקת באיסור הכניסה, ויש שידגישו יותר את הפרוצדורה של בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, ויראו את אפשרות הכניסה כדומיננטית יותר.

שתי כותרות, שני סוגי אנשים – אלו הרואים את העולם דרך משקפי האסור או הבלתי אפשרי, ואלו הרואים את הדרך להיתר ולפתרון חיובי.

מבחינה כמותית לפחות, התורה כאן אכן נמצאת יותר בפן החיובי שאליו היא מקדישה את רוב פסוקי הפרשה, ללמדנו להרכיב משקפיים חיוביים המאפשרים לנו לפתור בעיות ולהתקדם.

שבת שלום

יעקב (יוקי) מאיר

הרב אלישיב קנוהל, שנפטר ביום שישי זה, ה' באייר, והובא למנוחות בכפר עציון, היה אחד מן האנשים הבולטים בתחום המדובר.

הוא התעסק רבות בפסיקת הלכה וכתב שני ספרי הלכה חשובים – איש ואשה, וואכלת ושבעת (השני עם הרב שמואל אריאל).

כבר משמות הספרים אפשר לחוש בגישה העקרונית שלהם:

לא "דיני טריפות" או "איסורי אכילה", אלא "ואכלת ושבעת" – כלומר, ספר המלמד כיצד לאכול, ולא כיצד להימנע מאכילה.

לא "איסורי נידה" או "דיני הרחקה" אלא "איש ואשה (בו' החיבור) – זכו שכינה ביניהם.

וכך הוא קורא לפרק ההלכתי הראשון בספר איש ואשה – מודל הטהרה, ולא איסורי נידה, ואת ההקדמה של ואכלת ושבעת הוא מקדיש להסבר על עיקר הדין מול חומרות.

חבל על דאבדין ולא משתכחין, לצערי לא פשוט היום למצוא איש הלכה בעל כתפיים רחבות, אורתודוקסי למהדרין שאינו מחפש להחמיר אלא להקל מתוך שורת הדין.

כבר כשחלה והיה חלש, הרגשתי שיש שאלות רבות שלא הספקתי לשאול אותו, ועתה האובדן הוא גדול הרבה יותר.

ת.נ.צ.ב.ה

 

ובאותו עניין, מי שלא שמע את נאומה של מרים פרץ בשם זוכי פרס ישראל תשעח', מומלץ לו בחום לעשות כך (ראו קישור[3]) . זהו נאום של אשה שבחרה בחיים, ובגדול, לאחר שהיו לה כל הסיבות הטובות בעולם לבחור אחרת.

הקול האופטימי, שלרגע לא היה לא ריאלי, המחיש בפעם המי יודע כמה, שהמציאות היא לא סוף פסוק, מה שקובע היא הצורה בה מסתכלים על המציאות הזו.

סיון רהב מאיר, כתבה יפה בעקבות הנאום:

הנאום ההפוך של מרים פרץ:

אפשר לעשות תרגיל כתיבה, כלומר תרגיל מחשבה, ולכתוב את הנאום של מרים פרץ בטקס פרס ישראל, רק הפוך: להתחיל בתיאור של קשיי הקליטה והקיפוח כלפי הוריה שבאו ממרוקו (והרי היו כאלה, היחס היה מתנשא ומעליב). משם להמשיך אל זיכרונות של רעב ושל עוני במעברה, כשאבא שלה עובד כמטאטא רחובות. ואם זה לא מספיק – לספר איך כשסוף סוף פתחה את הרדיו הישראלי כל השירים היו אשכנזיים וזרים למורשתה (והיא הרי התרפקה עליהם וישבה ללמוד אותם). היא יכלה להמשיך לטראומה של פינוי המשפחה מימית אחרי שהממשלה שלחה אותם להקים שם בית, וכמובן לעבור לטענות כלפי צה"ל ונגד המצב הביטחוני בגלל נפילת שני הבנים בעזה ובלבנון, ולסיום לספר במרירות איך בעלה האהוב אליעזר נפטר מרוב צער. אחרי כל זה, ברור היה למה תסביר שהיא מתביישת במסורת אבותיה, בזה לציונות וללאומיות שרק הסבו לה אכזבות, ומגישה כתב אישום נוקב לחברה הישראלית כולה. במקום לסיים בביאליק שמבקש לחשוף אור, היא הייתה מוסיפה חושך. זה לא היה שקר, לו היא הייתה מספרת לעצמה ולנו כך את סיפורה. זו הייתה בחירה. וזה אולי המסר המרכזי בנאום חייה, ובחייה עצמם: כמה כוח יש בפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים. מהי המשמעות שאנחנו בוחרים להפיק מהם לעתיד.

פרשת השבוע היא "אחרי מות קדושים". פרשנינו אומרים שלא רק אלה שמתו הם קדושים אחרי מותם. "אחרי מות קדושים" נאמר גם על החיים. גם אנחנו, בבחירה שלנו מה לעשות אחרי קושי ואובדן – יכולים להתקדש.

גם כאן, נקודת המבט, הרצון למצוא את הטוב והאופטימי, עושים את כל ההבדל.

הלוואי שבכניסה ל70 השנים הבאות, נשמע עוד ועוד קולות כאלה שיצעידו אותנו למעלה.

 

[1] חיפוש בפרוייקט השו"ת 26+ בכל המקורות, לפי #פרשת #אל !יבוא

[2] חיפוש כנ"ל לפי #פרשת בזאת !יבוא

[3] http://www.youtube.com/watch?v=yy0oAUuSA6k

כתיבת תגובה

Item added to cart.
0 items - 0