פרשת בהר

ויקרא

בהר

נֶשֶׁךְ  ותַרְבִּית

פרשת בהר, הראשונה מבין השתים שאנו קוראים השבת, עוסקת במצוות רבות מן התחום של בין אדם לחברו. ניכרת בה הגישה החברתית של התורה, הדואגת לחלש מבחינה חברתית או כלכלית.

אחת מן המצוות המופיעות בה (או ביתר דיוק שתים) מנוסחת במילים:

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ  וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ  וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ  לֹא תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ ; וּבְמַרְבִּית, לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי, ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים

המדובר הוא על אדם שירד מנכסיו, וזקוק נואשות לסכום כסף. הוא איננו מעוניין כנראה בקבלת צדקה, אלא בהלוואה שתעזור לו לחזור לחיים עצמאיים. מצב זה נוח מאוד לניצול למי שיש לו הון פנוי. בעל ההון יציע לנזקק הלוואה, שבה יקח סכום מסויים, ויחזיר כעבור תקופה סכום גדול ממנו. התורה נלחמת בתופעה הזו, ואוסרת אותה באיסור חמור, תוך שהיא מדגישה וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, וקובעת שהדבר מנוגד למטרת ישיבת העם בארצו.

אך מהו שמו של האיסור הזה ? התורה קוראת לו מצד אחד נֶשֶׁךְ  ומצד שני תַרְבִּית. בפסוקים רבים בתנ"ך מופיע צמד המילים הזה, באותה המשמעות ההלכתית, עד שחז"ל קבעו (מסכת בבא מציעא):

אי אתה מוצא לא נֶשֶׁךְ  בלא תַרְבִּית ולא תַרְבִּית בלא נֶשֶׁךְ  ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין

כלומר, מבחינה הלכתית אין שום הבדל בין נֶשֶׁךְ  לבין תַרְבִּית, והתורה חוזרת על אותו העניין במילים שונות, על מנת להכפיל את האיסור. ואף על פי כן, היו מן המפרשים שרצו להסביר את ההבדל העקרוני שבין שתי המילים. אחד מהם הוא המלבי"ם שאמר:

נֶשֶׁךְ  נקרא על שם שנושך את הלווה לשלם מה שלא לקח, ותַרְבִּית על שמרבה הונו ממה שלא הלוה

לדעת המלבי"ם, על אף שמדובר באותה המצווה, השמות השונים, באים לתאר שתי בעיות שונות הכרוכות בריבית. השם נֶשֶׁךְ , מבטא את הנזק הכלכלי (והנפשי) שעלול להיגרם ללווה, על ידי כך שהוא נכנס לסחרור של חובות תופחים שמקשים עליו את החזרה לחיים עצמאיים. ומהי התַרְבִּית ? לשם ההבנה שלה, אביא כאן בדיחה:

עורך דין ורואה חשבון הולכים ברחוב. הם רואים זוג גרבים זרוקים באשפה. אומר רואה החשבון לעו"ד – אם אתה אוכל גרב אחד, אתה מקבל ממני 200 ₪. העו"ד לא מהסס, אוכל את הגרב, ומקבל 200 ₪. מייד אחר כך אומר העו"ד לרו"ח, אם אתה אוכל את הגרב השני, אתה מקבל 200 ₪. ושוב בלי להסס אוכל הרו"ח את הגרב, ומקבל 200 ₪. בסוף התהליך, אומר העו"ד – אתה יכול להסביר לי מה קרה כאן ? אני ואתה נשארנו בדיוק באותו מצב כלכלי, מה הרווחנו באכילת הגרבים ? רואה החשבון אינו מתבלבל ועונה מייד – אתה כנראה לא מבין כלום, ייצרנו כאן מחזור עסקי של 400 ₪ … (תודה למ"מ שלי אמיתי הירשמן על הבדיחה, שהושמעה במילואים בסגנון קצת אחר)

הסיפור הזה מייצג תופעה שבה כסף זז מצד לצד, אך אין שום תועלת שנוצרה לעולם. יתכן שזוהי כוונתו של המלבי"ם. ההלוואה בריבית גורמת נזק פשוט וברור ללווה, בכך שהיא מכניסה אותו למצוקה כלכלית. אך ישנו גם צד שני, המבוטא במונח תַרְבִּית – זהו העיסוק בכסף ללא שום ערך מוסף. ההלוואה בריבית מייצגת את העיסוק בכסף לשם הכסף בלבד, ללא שום ערך מוסף לעולם[1].

בעולם בו התגמול הכספי הופך לעיתים להיות עיקר העניין, מעודדת אותנו התורה לבחור בכיוון שיביא תועלת אמיתית לעולם, מעבר לרווח הכספי. בצורה זו, אנחנו יכולים לשלב בין ערכים לפרנסה, ולהועיל לעולם כולו.

שבת שלום

יעקב (יוקי) מאיר

[1]  יש להדגיש כי בעולם המודרני, משמשת ההלוואה פעמים רבות מנוף צמיחה שקשה לוותר עליו. לשם כך הומצאו כלים הלכתיים המאפשרים הלוואה עם רווח למלווה. גם כך, עדיין צריך לקחת בחשבון גם את העניין הערכי הכרוך באיסור ריבית, ולא רק את הטכניקה ההלכתית. לדוג' הפרסומות המציעות לאנשים לצרוך מותרות בסכומים הרבה מעבר ליכולתם, על ידי שימוש בהלוואות, נראות לענ"ד כהתנהגות פסולה.

כתיבת תגובה

Item added to cart.
0 items - 0